Monday, December 31, 2007

paper

חיבור זה נפתח בטענתה של מרתה וסאיו, פעילת השמאל הארגנטינית, "תמיד אותו
ששילחה אותי אל מסע מרתק, אמפירי ,(Vassallo,2000:28) " הדבר, ותמיד שונה
ותיאורטי, לוקלי וגלובלי, עכשווי והיסטורי.
ואסיו למודת העינויים והרדיפות, טוענת שלתקופות מלחמה, כמו לתקופות שלום,
יש את "הנורמליות" שלהן, כלומר שאונס צבאי הוא התרחשות נורמאלית במלחמה
אך המצב שעמד בפני במחקר .(Ibid:31) ושהתגלמותו שונה מקונפליקט לקונפליקט
זה היה בעל שונות גדולה אף יותר; לא עוד ההבדל בין התעללות מינית במרתפי
העינויים בבואנוס איירס, אל מול מחנות האונס בבוסניה, אלא מרתפי העינויים
ומחנות האונס אל מול מה שעל פניו נראה כאַיִן, רִיק. ככל שחיפשתי גיליתי
ששונותה של התופעה בהקשר הישראלי-פלשתיני מתגלמת בעיקר בחוסר, בנדירות,
באי התקיימות.
מכאן, ניסיתי להבין מדוע וכיצד ממדים של אלימות מינית נדירים יחסית
בקונפליקט הישראלי-פלשתיני. חקירת נדירותה של תופעה אינה עשייה מחקרית
שכיחה, בייחוד בנושאים הנתפסים כפתולוגיים, שנדירותם נתפסת כנורמטיבית,
כמו אונס צבאי. לכן ניסיתי להראות כי בנסיבות חברתיות מסוימות, דווקא
התופעה שנתפסת כיוצאת הדופן, כסוטה, עשויה להיות ההתנהגות הצפויה חברתית,
לעומת התנהגויות הנתפסות כנורמטיביות, שעשויות להפוך ליוצאות הדופן, למוקד
המחקר החברתי. הווה אומר, אונס צבאי במגוון רמות וביטויים, הנו התנהגות
שכיחה ושגורה, או אפילו נורמאלית, כמאמרה של ואסיו והעדרו בנסיבות של
מלחמה או עימות אלים היא תופעה אותה יש לחקור.
הספרות המחקרית העוסקת באונס צבאי לא הציעה מודלים הסבריים מקיפים
מספיק בכדי לענות על השאלה כיצד ניתן להסביר נדירות אונס צבאי. שלושה
חוקרים עיקריים עליהם הסתמכתי הציעו מודלים לא מספקים:
ההסבר שמציעה אנלו, אינו יכול להסביר מצבים בהם לא מתרחש אונס
המודל של מקינון מוגבל גם הוא, ויכול לשמש אותנו אך ורק .(Enloe,2000) צבאי
במקרים בהם מדובר באונס צבאי מכוון. בדומה לכך, גם ההסבר שמציע היידן
מוגבל ואינו יכול להסביר מקרי אונס צבאי שלא נועדו להגשים מטרות פוליטיות,
אלא אישיות. יתר על כן, ההסבר שלו מתרכז רק במצבים תוך מדינתיים, כאשר
אונס צבאי מתרחש במגוון מיקומים, פעמים רבות מחוץ למדינה ממנה נשלח הכוח
184
התוקף, הן כצבא כובש, כמו הצבא האדום או צבא ארה"ב, והן ככוח שלום, כמו
כוחות האו"ם בקונגו.
מכאן, בכדי לנסות לענות על השאלה, היה עלי לנסות ולפתח מודל הסברי רחב יותר.
מודל זה נשען על טענתן של למונט ומולנאר, לפיה התמקדות בחקר גבולות יכול
להוביל לתובנות תיאורטיות חדשות לגבי תחום שלם של תהליכים חברתיים
מודל זה מסביר את התרחשותה של תופעת .(Lamont & Molnár, 2002: 168)
האונס הצבאי, ואני משתמשת בהיפוכו בכדי להתבונן בנדירות האונס הצבאי
בסכסוך הישראלי-פלשתיני. אונס צבאי, הוא תוצר של רמת חדירותם של גבולות
קבוצתיים וניתן לחלקו לשני טיפוסי אב. הראשון, אונס צבאי מכוון, שנועד לשרת
מטרות פוליטיות, קבוצתיות, ופועל בכדי להבהיר ואולי אף לאטום גבולות
קבוצתיים חדירים. השני, אונס צבאי סימפטומאטי, הוא תוצר בלתי מכוון של
גבולות קבוצתיים חדירים, ומבוצע בכדי להשיג מטרות אישיות. האונס הצבאי על
טיפוסיו השונים, מסתמך ראשית לכל על גבולות מגדריים ברורים, כלומר על הבחנה
ברורה והיררכית בין תפקידים נשיים לתפקידים גבריים, הנתפסים כדומיננטיים.
בניגוד לגבולות המגדריים הברורים, התרחשותו של אונס תלויה גם בערפולם של
גבולות ההשתייכות לקבוצה, גבולות יחסי הכוח בין קבוצות וגבולות המרחב בהם
יושבת הקבוצה. כמו כן, התרחשותו של אונס צבאי תושפע מאוד מקיומם של
גבולות התנהגותיים, הן גבולות מקצועיים והן מוסריים. אי אונס יוסבר לכן על ידי
מצב חברתי בו ישנו טשטוש של תפיסות יחסי כוח מגדרות, בו בזמן שהגבולות
החברתיים, הן ההשתייכותיים והן גבולות השליטה, המרחביים וההתנהגותיים,
הן המקצועיים והן המוסריים ברורים ומוצקים.
חשוב לציין כי אף אחד מההסברים המובאים כאן, אינו הסבר מספק לאונס צבאי
או לנדירותו. בכדי להבין את התופעה, על שתי פניה, יש להתבונן במכלול ההסברי
ולא ניתן לדבוק בממד פרשני זה או אחר.
סקירת מצבם של ששת הגבולות הקבוצתיים בסכסוך הישראלי-פלשתיני, העלתה כי
הגבול ההשתייכותי וגבולות השליטה ברורים ומשומרים. הגבול המרחבי מעורפל
ודינאמי וגבולות ההתנהגות - הן הצבאית המקצועית, והן המוסרית ברורים
ונשמרים. יחד עם זאת, ראינו כיצד טושטשה תפיסת יחסי הכוחות המגדרית.
כלומר, הגבולות שמובהקותם מאפשרת אונס צבאי, הגבול המגדרי, טושטש
והגבולות שערפולם מאפשר אונס הובהרו. כולם מלבד אחד, הגבול המרחבי. כיוון
185
שהגבול המרחבי נותר מעומעם, מקרי אונס צבאי עלולים להתרחש. לכן גבולות
מוסריים מגדריים, הווה אומר תבונות קבוצתיות ברורות המגדירות "מה מותר
לעשות ועם מי", נחקקות בתוך תוכי גופם של החיילים ומלוות אותם ממקום
למקום, כגבול נייד, המסמן כל פעם מחדש את הגבולות "בינינו" ל"בינם".
אך ,( Benderly,1997:65; Reardon,1985:39) אונס צבאי הוא כלי נשק במלחמה
הוא גם תוצר של שילוב בין הבניות חברתיות בדבר דומיננטיות גברית ונסיבות
המאפשרות להפגינה באופן אגרסיבי. תפיסתו של אונס צבאי כנשק נשענת בעיקר על
הבנתו של האונס הצבאי כאקט אלים ורצחני, הבא לידי ביטוי בממד המיני. אך
תפיסה זו של האונס הצבאי היא חלקית, ואינה מאפשרת לנו להתמודד כראוי עם
מגוון מקרי אונס, בהם ניכר כי על רצף האלימות – מיניות המניע מקרי אונס, לממד
המיניות ישנה השפעה משמעותית.
כאשר מתייחסים לאונס צבאי מכוון, ניתן לראות שהוא מופעל בכדי להשיג מגוון
מטרות פוליטיות כמו הפרדה פיזית וחברתית בין קהילות וביסוס יחסי שליטה. אך
כפי שניתן לראות בקונפליקט הישראלי-פלשתיני, לעיתים העדר האונס הצבאי הוא
זה שמשיג את אותן מטרות פוליטיות, כלומר אי האונס הצבאי המכוון מחזק את
ההבחנה הבין קבוצתית ואת גבולות השליטה. אונס צבאי סימפטומאטי, לעומת
זאת, יכול להתרחש בכל סכסוך, ללא קשר למדיניות או מטרות פוליטיות, גם כאשר
הלוחמים-התוקפים כלל אינם צד בקונפליקט ומשמש להגשמת מטרות אישיות.
לכן, שלא כמו העדרו של אונס צבאי מכוון, העדרו של אונס צבאי סימפטומאטי אינו
מהווה דרך חלופית למימוש אותן מטרות אישיות, אלא מעיד על מדיניות ברורה
הדוחה אותו ופועלת במרץ למניעתו. הווה אומר, היעדרות מוצהרת של אונס צבאי
סימפטומאטי משיגה את המטרות הפוליטיות שהעדר אונס מכוון משיג, יתכן שאף
בצורה ברורה ומשמעותית יותר. אם אונס צבאי מכוון הוא רתימת התנהגותו של
היחיד לצורכי הקולקטיב, אזי אי אונס סימפטומאטי מהווה צעד נוסף בהכפפת
היחיד לצורכי החברה. זוהי למעשה היכולת לחדור לגופו של היחיד ולחקוק בו
דחייה מפעולות שהוא עשוי לבצע למען עצמו, כיוון שהן אינן עולות בקנה אחד עם
האינטרסים של הקולקטיב. זוהי הנקודה בה ניתן לראות, כפי שטוען פוקו, כיצד
התנהגותו של היחיד היא תוצר של לחץ משמעתי ופעולות המייצרות את הפרט
ככפוף לסדרה של הליכים המגיעים מן החוץ ושמטרתם לגרום לו למשמע את עצמו
בעצמו. כיצד החיילים, כפרטים המשתייכים לחברה, הפנימו את נורמות המשמעת
הללו עד כדי כך שעל פי רוב הם אינם חווים אותן כפרי יצירתם של מוסדות. למעשה
186
הפרקטיקות הללו נראות מולדות וטבעיות כל כך עד שקשה לנו לדמיין כיצד היו
חיינו נראים ללא המעקב ההדוק של מערכות חברתיות אחר תשוקותיהם
וגחמותיהם של בני החברה וההנחיה השיטתית לשלוט בהתנהגותם ובתגובותיהם
הרגשיות. נראה שהפרט מוכפף כל כך עד שהתנגדות לפרקטיקות ולתהליכים הללו,
.(Foucault, 1991) אשר כה מושרשים בתוך הפרט עצמו נעשית עקרה
את העובדה שבסכסוך הישראלי-פלשתיני לא מופעל אונס צבאי מכוון, למרות היותו
סכסוך אתנו-לאומי טריטוריאלי, המתאפיין תדיר באונס צבאי, ניתן ליחס למגוון
נסיבות. מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, מעורבת בשיח זכויות האדם העכשווי,
פתוחה לתקשורת, התלויה בקהילה הבינלאומית לצורכי שרידתה, לא יכולה להוביל
מדיניות של אונס מכוון. זאת ועוד, שנים משלושת הגבולות הקבוצתיים שאונס
צבאי מופעל בכדי להבהיר, הגבול ההשתייכותי וגבול השליטה, ברורים במקומותינו,
עובדה המקטינה את הצורך להפעיל נוהל זה. אונס צבאי מכוון הוא אמצעי המשמש
את המערכת, לכן חוסר מדיניות או יד מכוונת תמנע את התרחשותו. מניעתו של
אונס צבאי סימפטומאטי, המהווה תוצר של ניסיון להגשים מטרות יחידניות
הקשורות בהבניות חברתיות בדבר דומיננטיות גברית, מורכב בהרבה. הוא מצריך
שליטה בכל אותם יחידים הפועלים בשטח באופן אוטונומי, ועלולים לבצע אונס
צבאי, לכן ההצלחה למנוע אותו, היא משמעותית יותר מההצלחה למנוע אונס צבאי
מכוון.
למרות שמרבית הכותבים נוטים לעסוק באונס צבאי מכוון, אני חושבת שמשמעותו
של האונס הצבאי הסימפטומאטי אינה פחותה. ההימנעות המוחצנת, היחידנית,
הנה תוצר של גבולות חברתיים המובילים ליצירת פרקטיקות ממשמעות שהיחיד
חווה כטבעיות, ככאלו שאינן פרי היווצרות מוסדות וכתוצאה מכך ממשמע את
עצמו. זהו תהליך מניעה מכוון, שלא כמו טיפוס האונס אותו הוא בא למנוע. תהליך
פוליטי הבא לידי ביטוי בגופו של היחיד, הפועל כל הזמן בכדי להתאים אליו. הקושי
לממש אותו גדול, אך הצלחתו בעלת משמעות.
מחקר זה מתמקד במנגנונים המונעים את התרחשותו של אונס צבאי, חושף בפנינו
את הדרך בה נחקקים גבולות חברתיים בתוכי תוכם של היחידים הנמנים על
החברה הישראלית ואת העובדה שהימנעות מאונס צבאי יכולה להגשים את אותן
מטרות פוליטיות שאונס צבאי נועד לממש.
Reactions:

0 comments: