UNRWA

Silke in the comments points to a UNRWA document showing the increase in Palestinian "refugees" since 1950. Here it is (transposed to make it easier to read):

Year	Jordan	Lebanon	Syria	West Ban	Gaza	Total
1950	506,200	127,600	82,194	-	198,227	914,221
1955	502,135	100,820	88,330	-	214,701	905,986
1960	613,743	136,561	115,043	-	255,542	1,120,889
1965	688,089	159,810	135,971	-	296,953	1,280,823
1970	506,038	175,958	158,717	272,692	311,814	1,425,219
1975	625,857	196,855	184,042	292,922	333,031	1,632,707
1980	716,372	226,554	209,362	324,035	367,995	1,844,318
1985	799,724	263,599	244,626	357,704	427,892	2,093,545
1990	929,097	302,049	280,731	414,298	496,339	2,422,514
1995	1,288,197	346,164	337,308	517,412	683,560	3,172,641
2000	1,570,192	376,472	383,199	583,009	824,622	3,737,494
2005	1,795,326	401,071	426,919	690,988	969,588	4,283,892
2008	1,930,703	416,608	456,983	754,263	1,059,584	4,618,141

If you prefer charts:

A couple of things struck me when looking at this.

First of all, there is a missing column in the table. There is one other country that had people defined as Palestinian refugees in 1950 not listed here - and that country is Israel.

According to UNRWA, Israel had 48,000 Palestinian refugees:  31,000 Arabs and 17,000 Jews. Israel managed to integrate the refugees, Arabs and Jews alike, into its society and they disappeared from the refugee rolls within a couple of years.

If Arab countries had worked at treating their Palestinians as well as Israel did (reducing the population by 25,000 refugees a year,) they would have eliminated the refugee problem within 20 years rather than let it fester for thrice that time.

Not only that, but the percentage of refugees compared to total population was about 8% in Lebanon, 2% in Syria, and 4% in Israel. So there is no excuse that the other countries were overwhelmed and couldn't handle the refugees - Israel not only absorbed these refugees but took hundreds of thousands of additional refugees from Arab countries at the exact same time - all without help from any UN agencies. (In Jordan, the percentage of refugees was about 40% of the population, but keep in mind that Jordan also gained a lot of land in the 1948 war that many of the refugees were already living on.)

Isn't it interesting, though, that UNRWA doesn't acknowledge the Palestine refugees in Israel in their statistics? It's almost as if they are embarrassed that the single success story for Palestinian Arab refugees came in the country that they have a seething hatred for.

Another very important fact that we glean from these statistics: Nearly all of the "refugees" that live in Jordan are Jordanian citizens! Not only is UNRWA's definition of a "refugee" skewed by including the descendants of refugees, but they also include a huge population that is not stateless at all!

UNRWA actually admits this, with tendentious logic. This past February, Michael Kingsley-Nyinah, Director of the Executive Office of UNRWA, gave a speech in Malta about how UNRWA looks at Jordanians of Palestinian origin, and his words are amazing:

Refugees residing in Jordan and Syria enjoy a wide range of rights and freedoms that have helped to mitigate the hardships of displacement. Many are granted economic rights and access to the employment market, and the stability of these countries means they are spared the trauma of armed conflict. Among the relatively less disadvantaged are the refugees in Jordan who enjoy the privileges of special categories of Jordanian nationality.

The advantages of residing in Jordan and Syria are welcome and beneficial. Yet they do not obscure the vulnerability inherent in the refugee label. Neither do they detract from the distinctness of the refugee identity.

The refugees and host communities share an implicit understanding that the sojourn of Palestine refugees is temporary – and that this transient state is unchanged by the lengthy duration of their exile. As a corollary, “refugee consciousness” is strong among Palestinians, including the younger generation. The passing years have left intact a sense of injustice, a demand for acknowledgement and a desire for their travail to be justly resolved. Across the Middle East, Palestine refugees define themselves (and are defined by others) by reference to the historical experience of exile.

For any other group of refugees, the UN (meaning the UNHCR) bends over backwards to remove the "refugee label," but UNRWA applies it even in situations when it shouldn't exist. Arab nations refused to treat the early refugees like human beings, and UNRWA eventually not only went along with this evil plan, but institutionalized it.

A person who was born and raised as a citizen of another country cannot be called a "refugee" by any sane definition. Yet the UNRWA does exactly that. With a stroke of a pen, they could have reduced the number of "refugees" by 40% - and they instead kept the label.

One result is that even Jordanians are discriminating against Palestinian Jordanians, sixty years after their ancestors became citizens. UNRWA has made their "otherness" official and has justified it by using the words of those who hate them most by claiming that their status is temporary. By defining Palestinian Jordanians as somehow only temporary Jordanians, UNRWA is justifying their discrimination.

There is another implication of using the word "temporary" to define the "sojourn" of the PalArabs. If their status is only temporary, then surely Israel's status is temporary as well, and will end with their "return."

As I've mentioned before, on two occasions when Lebanon allowed a limited number of so-called "refugees" to become citizens of that country, the Palestinian Arabs jumped at the opportunity. Many more would happily trade in their "refugee" status for the opportunity to be normal, functioning citizens of their host countries, or of other Arab countries. They are not being given that choice, and a good part of that is because UNRWA is doing everything they can to perpetuate and expand the purported number of "refugees" for decades after they no longer should have that label.

Read More

More

From the Jordan-based Ammon News: Former advisor to late Palestinian President Yasser Arafat, Muhammad Abu Tayr, called on Palestinian Authority President Mahmoud Abbas to "stop distributing smiles in front of television cameras while Jerusalemite homes are being demolished every day before the eyes of the whole world by the occupying Israelis." In a statement distributed Wednesday, a copy of which was sent to 'Ammon News, Abu Tayr added that "the Arabs, since the beginning of peace negotiations, are moving backwards, and everyone else –with no exception - are running ahead of the Arabs." "Day after day, we lose.. a home here, another there, a piece of land here, and another there, and yet we come out in front of photographers’ lenses always surprising them with our smiles!” the statement said. “Until when, Mr. President, will you keep smiling while Israelis are moving forward in Judaizing Jerusalem?" Abu Tayr said. Maybe a fatwa will follow, banning all Palestinian Arabs from smiling.

Read More

Stuff

From MEMRI, republishing an article by former PLO ambassador to Vienna Dr. Ghazi Hussein,  in Al-Ba'th, the daily of the Syrian ruling party, "The ideological similarity between the two racist [movements] – Zionism and Nazism – as well as the persecution of the assimilated (non-Zionist) Jews by the Nazis and the signing of the Transfer Agreement between the Nazi economic authorities and the Jewish Agency, drove German and Austrian Jews to immigrate to Palestine in order to establish [the state of] Israel over the remnants of the Arab Palestinian people. "Hitler's rise to power in Germany, the racist Nuremberg Laws, the Kristallnacht, and the collaboration between the Nazis and the Zionists all led to the realization of the Nazis' and Zionists' mutual goal, namely purging Germany of Jews and deporting them to Arab Palestine. The immigration of these Jews spelled the success of the Jewish settlement [of Palestine], thanks to the know-how, money and abilities provided by Germany [to these Jews] under the Transfer Agreement. "World Zionism took advantage of the fact that the U.S. and the other countries of the world had closed their gates to Jewish immigration in accordance with a request by Golda Meir at the conference on refugees, held in Evian, Switzerland in 1938 with the aim of rescuing the Jews of Germany and Europe from the Nazis. The conference agreed to close the gates of all [countries] to Jewish immigrants, in order to channel [the Jews] to Palestine alone. The goal of the Zionists and the U.S. in taking this decision was to [leave the Jews] with only two options: either immigrate to Palestine or be thrown into the Nazi detention camps. "The Zionist [movement] managed to convince the superpowers that the only way to rescue the Jews and [provide them with] a safe haven was to establish a [Jewish political] entity in Palestine. As the persecution of the non-Zionist Jews by the Nazis grew, the political and moral pressure on the European countries to establish this entity grew as well, because these countries had closed their gates to Jewish immigration in accordance with the resolutions of the Evian Conference and at the request of the Jewish Agency... "In talks between representatives of Nazi Germany and the Zionist movement in Turkey, the Zionist movement turned down a Nazi proposal to hand over all the Jews in the Nazi detention camps in return for thousands of trucks and many tons of tea and coffee.  "The link between the persecution and the extermination of the non-Zionist Jews by the Nazis and the establishment of 'Israel' is very strong... because the persecution of the Jews, the [Zionists'] collaboration with the deportation [of the Jews] to Palestine alone, in accordance with the Transfer Agreement, and the despicable exploitation of the exaggerated [stories] about the Holocaust and antisemitism [all] caused a massive emigration of Jews to Palestine. The immense humane sympathy and support [enjoyed by] the Jews, the pact between the U.S. and the Soviets in fighting the Nazis, the warm relations of the Jews with [the American and Soviet?] governments, and the interests of these government in the [Middle East] region [all] led to the approval of [U.N.] Resolution 181 by the General Assembly immediately after the end of World War II." "Since its establishment, Israel has been perpetrating against our Palestinian Arab people [crimes] far worse than those allegedly committed by Nazi Germany in Hungary and [against] the non-Zionist Jews and its [other] enemies. This is perfectly clear from the Holocaust perpetrated by Israel in Gaza in 2008-2009, from the oppressive siege, from the collective punishments imposed on the [Gaza] Strip, from the Judaization of Al-Haram Al-Ibrahimi [the Cave of the Patriarchs] in Hebron and the Bilal bin Rabbah mosque [Rachel's Tomb] in Bethlehem, from the construction of 62 synagogues, including the Hurva Synagogue, around the Al-Aqsa mosque in order to Judaize it and build over its ruins the false [Jewish] temple, from the destruction of homes [of Arabs] in Jerusalem and their deportation, and from the criminal terrorist violence against civilians on the Freedom Flotillas in international waters.     "Today, the Israeli army and the Mossad are much more barbarous and despicable than the Nazi army and the Gestapo were, because when the Nazi army perpetrated its crimes, it used the pretext that there were no international charters prohibiting war crimes and crimes against humanity, while the Israeli army is now committing war crimes and crimes against humanity despite the existence of international charters and agreements that prohibit these crimes and punish the perpetrators.  "The deeds perpetrated today by the Zionists against the Palestinian people are worse than what the Nazis did to the Jews in Czechoslovakia, and especially in Terezinstadt. Even today, [the Zionists still] exaggerate the persecution stories and the number [of victims], despite the huge sums of money and the huge amounts of weapons they have received. They employ ideological, political, diplomatic and media blackmail and pressure in favor of 'Israel' and World Judaism, over the backs of the Nazis' victims, the taxpayers in Germany, Switzerland and other European [countries], and our Arab Palestinian people. They steal its land, water, property and rights, impede its progress, and [try to] eliminate it in order to transform Palestine into the homeland of all the Jews in the world. "The largest of all Jewish ghettos, established in the heart of the Muslim Arab region, is a base that is hostile to the countries of the region and serves the interests of World Zionism and of American and Western imperialism. "Had the [Holocaust] really been as extensive as claimed by the leadership of American Jewry and by the famous liar Elie Wiesel, it would have caused an earthquake and a crisis among Jews worldwide, and their perspective and position on the colonialist, imperialist and terrorist crimes perpetrated by 'Israel' against the defenseless Palestinian people would have been different.    "Israel did not take a lesson from the atrocities committed by the Nazis. It only exploited them, and continues to exploit them, in order to commit horrors [even] more barbarous [than those of the Nazis] aimed at realizing the aspirations and claims of the Torah, the Talmud and the Zionist [movement]..." OK, let me get this straight. The Zionists were complicit in the Holocaust against non-Zionist Jews. But the Holocaust really didn't happen. Even so, what the Israelis do to Palestinian Arabs is worse than the non-existent Holocaust. And most Jews weren't Zionist, and the Nazis' nonexistent persecution of Jews was only towards the assimilated non-Zionist Jews, while they kept the Zionists alive. The Zionists of the era were the ones who follow the Torah and Talmud - like Golda Meir, who worked hard to ensure that no Jews could emigrate to any other country in accordance with Torah teachings. That's OK, because the Jews only went to "detention camps." After the war, presumably, there were lots of Zionist Jews who were spared by their Nazi friends who then used the non-existent Holocaust that they engineered to make the world give them a new ghetto in the middle of hostile Muslim Arabs, an ideal location in order to persecute the then-unknown Palestinians. There is an internal logic here. That logic is simple: Zionist Jews, and any Jews who are religious, are unbelievably evil. The good Jews like Noam Chomsky and MJ Rosenberg and Richard Silverstein are off the hook. Thank G-d! By the way, the PLO is not an irrelevant vestige of pre-Oslo days - it controls the PA.

Read More

Test video - paintball guns

Read More

guess what - this is a test!

In my current blog, bullets don't work. How about here?

• Maybe.
• Maybe not.
• We'll see.

I also need to see if quotes look reasonable:

This is a quote of text and a test of quotes. This is a quote of text and a test of quotes. This is a quote of text and a test of quotes. This is a quote of text and a test of quotes. This is a quote of text and a test of quotes.

Read More

ashkelon

Video: GRAD rocket explodes in Ashkelon

Read More

test evil

OK? Yes?

Read More

paper

חיבור זה נפתח בטענתה של מרתה וסאיו, פעילת השמאל הארגנטינית, "תמיד אותו
ששילחה אותי אל מסע מרתק, אמפירי ,(Vassallo,2000:28) " הדבר, ותמיד שונה
ותיאורטי, לוקלי וגלובלי, עכשווי והיסטורי.
ואסיו למודת העינויים והרדיפות, טוענת שלתקופות מלחמה, כמו לתקופות שלום,
יש את "הנורמליות" שלהן, כלומר שאונס צבאי הוא התרחשות נורמאלית במלחמה
אך המצב שעמד בפני במחקר .(Ibid:31) ושהתגלמותו שונה מקונפליקט לקונפליקט
זה היה בעל שונות גדולה אף יותר; לא עוד ההבדל בין התעללות מינית במרתפי
העינויים בבואנוס איירס, אל מול מחנות האונס בבוסניה, אלא מרתפי העינויים
ומחנות האונס אל מול מה שעל פניו נראה כאַיִן, רִיק. ככל שחיפשתי גיליתי
ששונותה של התופעה בהקשר הישראלי-פלשתיני מתגלמת בעיקר בחוסר, בנדירות,
באי התקיימות.
מכאן, ניסיתי להבין מדוע וכיצד ממדים של אלימות מינית נדירים יחסית
בקונפליקט הישראלי-פלשתיני. חקירת נדירותה של תופעה אינה עשייה מחקרית
שכיחה, בייחוד בנושאים הנתפסים כפתולוגיים, שנדירותם נתפסת כנורמטיבית,
כמו אונס צבאי. לכן ניסיתי להראות כי בנסיבות חברתיות מסוימות, דווקא
התופעה שנתפסת כיוצאת הדופן, כסוטה, עשויה להיות ההתנהגות הצפויה חברתית,
לעומת התנהגויות הנתפסות כנורמטיביות, שעשויות להפוך ליוצאות הדופן, למוקד
המחקר החברתי. הווה אומר, אונס צבאי במגוון רמות וביטויים, הנו התנהגות
שכיחה ושגורה, או אפילו נורמאלית, כמאמרה של ואסיו והעדרו בנסיבות של
מלחמה או עימות אלים היא תופעה אותה יש לחקור.
הספרות המחקרית העוסקת באונס צבאי לא הציעה מודלים הסבריים מקיפים
מספיק בכדי לענות על השאלה כיצד ניתן להסביר נדירות אונס צבאי. שלושה
חוקרים עיקריים עליהם הסתמכתי הציעו מודלים לא מספקים:
ההסבר שמציעה אנלו, אינו יכול להסביר מצבים בהם לא מתרחש אונס
המודל של מקינון מוגבל גם הוא, ויכול לשמש אותנו אך ורק .(Enloe,2000) צבאי
במקרים בהם מדובר באונס צבאי מכוון. בדומה לכך, גם ההסבר שמציע היידן
מוגבל ואינו יכול להסביר מקרי אונס צבאי שלא נועדו להגשים מטרות פוליטיות,
אלא אישיות. יתר על כן, ההסבר שלו מתרכז רק במצבים תוך מדינתיים, כאשר
אונס צבאי מתרחש במגוון מיקומים, פעמים רבות מחוץ למדינה ממנה נשלח הכוח
184
התוקף, הן כצבא כובש, כמו הצבא האדום או צבא ארה"ב, והן ככוח שלום, כמו
כוחות האו"ם בקונגו.
מכאן, בכדי לנסות לענות על השאלה, היה עלי לנסות ולפתח מודל הסברי רחב יותר.
מודל זה נשען על טענתן של למונט ומולנאר, לפיה התמקדות בחקר גבולות יכול
להוביל לתובנות תיאורטיות חדשות לגבי תחום שלם של תהליכים חברתיים
מודל זה מסביר את התרחשותה של תופעת .(Lamont & Molnár, 2002: 168)
האונס הצבאי, ואני משתמשת בהיפוכו בכדי להתבונן בנדירות האונס הצבאי
בסכסוך הישראלי-פלשתיני. אונס צבאי, הוא תוצר של רמת חדירותם של גבולות
קבוצתיים וניתן לחלקו לשני טיפוסי אב. הראשון, אונס צבאי מכוון, שנועד לשרת
מטרות פוליטיות, קבוצתיות, ופועל בכדי להבהיר ואולי אף לאטום גבולות
קבוצתיים חדירים. השני, אונס צבאי סימפטומאטי, הוא תוצר בלתי מכוון של
גבולות קבוצתיים חדירים, ומבוצע בכדי להשיג מטרות אישיות. האונס הצבאי על
טיפוסיו השונים, מסתמך ראשית לכל על גבולות מגדריים ברורים, כלומר על הבחנה
ברורה והיררכית בין תפקידים נשיים לתפקידים גבריים, הנתפסים כדומיננטיים.
בניגוד לגבולות המגדריים הברורים, התרחשותו של אונס תלויה גם בערפולם של
גבולות ההשתייכות לקבוצה, גבולות יחסי הכוח בין קבוצות וגבולות המרחב בהם
יושבת הקבוצה. כמו כן, התרחשותו של אונס צבאי תושפע מאוד מקיומם של
גבולות התנהגותיים, הן גבולות מקצועיים והן מוסריים. אי אונס יוסבר לכן על ידי
מצב חברתי בו ישנו טשטוש של תפיסות יחסי כוח מגדרות, בו בזמן שהגבולות
החברתיים, הן ההשתייכותיים והן גבולות השליטה, המרחביים וההתנהגותיים,
הן המקצועיים והן המוסריים ברורים ומוצקים.
חשוב לציין כי אף אחד מההסברים המובאים כאן, אינו הסבר מספק לאונס צבאי
או לנדירותו. בכדי להבין את התופעה, על שתי פניה, יש להתבונן במכלול ההסברי
ולא ניתן לדבוק בממד פרשני זה או אחר.
סקירת מצבם של ששת הגבולות הקבוצתיים בסכסוך הישראלי-פלשתיני, העלתה כי
הגבול ההשתייכותי וגבולות השליטה ברורים ומשומרים. הגבול המרחבי מעורפל
ודינאמי וגבולות ההתנהגות - הן הצבאית המקצועית, והן המוסרית ברורים
ונשמרים. יחד עם זאת, ראינו כיצד טושטשה תפיסת יחסי הכוחות המגדרית.
כלומר, הגבולות שמובהקותם מאפשרת אונס צבאי, הגבול המגדרי, טושטש
והגבולות שערפולם מאפשר אונס הובהרו. כולם מלבד אחד, הגבול המרחבי. כיוון
185
שהגבול המרחבי נותר מעומעם, מקרי אונס צבאי עלולים להתרחש. לכן גבולות
מוסריים מגדריים, הווה אומר תבונות קבוצתיות ברורות המגדירות "מה מותר
לעשות ועם מי", נחקקות בתוך תוכי גופם של החיילים ומלוות אותם ממקום
למקום, כגבול נייד, המסמן כל פעם מחדש את הגבולות "בינינו" ל"בינם".
אך ,( Benderly,1997:65; Reardon,1985:39) אונס צבאי הוא כלי נשק במלחמה
הוא גם תוצר של שילוב בין הבניות חברתיות בדבר דומיננטיות גברית ונסיבות
המאפשרות להפגינה באופן אגרסיבי. תפיסתו של אונס צבאי כנשק נשענת בעיקר על
הבנתו של האונס הצבאי כאקט אלים ורצחני, הבא לידי ביטוי בממד המיני. אך
תפיסה זו של האונס הצבאי היא חלקית, ואינה מאפשרת לנו להתמודד כראוי עם
מגוון מקרי אונס, בהם ניכר כי על רצף האלימות – מיניות המניע מקרי אונס, לממד
המיניות ישנה השפעה משמעותית.
כאשר מתייחסים לאונס צבאי מכוון, ניתן לראות שהוא מופעל בכדי להשיג מגוון
מטרות פוליטיות כמו הפרדה פיזית וחברתית בין קהילות וביסוס יחסי שליטה. אך
כפי שניתן לראות בקונפליקט הישראלי-פלשתיני, לעיתים העדר האונס הצבאי הוא
זה שמשיג את אותן מטרות פוליטיות, כלומר אי האונס הצבאי המכוון מחזק את
ההבחנה הבין קבוצתית ואת גבולות השליטה. אונס צבאי סימפטומאטי, לעומת
זאת, יכול להתרחש בכל סכסוך, ללא קשר למדיניות או מטרות פוליטיות, גם כאשר
הלוחמים-התוקפים כלל אינם צד בקונפליקט ומשמש להגשמת מטרות אישיות.
לכן, שלא כמו העדרו של אונס צבאי מכוון, העדרו של אונס צבאי סימפטומאטי אינו
מהווה דרך חלופית למימוש אותן מטרות אישיות, אלא מעיד על מדיניות ברורה
הדוחה אותו ופועלת במרץ למניעתו. הווה אומר, היעדרות מוצהרת של אונס צבאי
סימפטומאטי משיגה את המטרות הפוליטיות שהעדר אונס מכוון משיג, יתכן שאף
בצורה ברורה ומשמעותית יותר. אם אונס צבאי מכוון הוא רתימת התנהגותו של
היחיד לצורכי הקולקטיב, אזי אי אונס סימפטומאטי מהווה צעד נוסף בהכפפת
היחיד לצורכי החברה. זוהי למעשה היכולת לחדור לגופו של היחיד ולחקוק בו
דחייה מפעולות שהוא עשוי לבצע למען עצמו, כיוון שהן אינן עולות בקנה אחד עם
האינטרסים של הקולקטיב. זוהי הנקודה בה ניתן לראות, כפי שטוען פוקו, כיצד
התנהגותו של היחיד היא תוצר של לחץ משמעתי ופעולות המייצרות את הפרט
ככפוף לסדרה של הליכים המגיעים מן החוץ ושמטרתם לגרום לו למשמע את עצמו
בעצמו. כיצד החיילים, כפרטים המשתייכים לחברה, הפנימו את נורמות המשמעת
הללו עד כדי כך שעל פי רוב הם אינם חווים אותן כפרי יצירתם של מוסדות. למעשה
186
הפרקטיקות הללו נראות מולדות וטבעיות כל כך עד שקשה לנו לדמיין כיצד היו
חיינו נראים ללא המעקב ההדוק של מערכות חברתיות אחר תשוקותיהם
וגחמותיהם של בני החברה וההנחיה השיטתית לשלוט בהתנהגותם ובתגובותיהם
הרגשיות. נראה שהפרט מוכפף כל כך עד שהתנגדות לפרקטיקות ולתהליכים הללו,
.(Foucault, 1991) אשר כה מושרשים בתוך הפרט עצמו נעשית עקרה
את העובדה שבסכסוך הישראלי-פלשתיני לא מופעל אונס צבאי מכוון, למרות היותו
סכסוך אתנו-לאומי טריטוריאלי, המתאפיין תדיר באונס צבאי, ניתן ליחס למגוון
נסיבות. מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, מעורבת בשיח זכויות האדם העכשווי,
פתוחה לתקשורת, התלויה בקהילה הבינלאומית לצורכי שרידתה, לא יכולה להוביל
מדיניות של אונס מכוון. זאת ועוד, שנים משלושת הגבולות הקבוצתיים שאונס
צבאי מופעל בכדי להבהיר, הגבול ההשתייכותי וגבול השליטה, ברורים במקומותינו,
עובדה המקטינה את הצורך להפעיל נוהל זה. אונס צבאי מכוון הוא אמצעי המשמש
את המערכת, לכן חוסר מדיניות או יד מכוונת תמנע את התרחשותו. מניעתו של
אונס צבאי סימפטומאטי, המהווה תוצר של ניסיון להגשים מטרות יחידניות
הקשורות בהבניות חברתיות בדבר דומיננטיות גברית, מורכב בהרבה. הוא מצריך
שליטה בכל אותם יחידים הפועלים בשטח באופן אוטונומי, ועלולים לבצע אונס
צבאי, לכן ההצלחה למנוע אותו, היא משמעותית יותר מההצלחה למנוע אונס צבאי
מכוון.
למרות שמרבית הכותבים נוטים לעסוק באונס צבאי מכוון, אני חושבת שמשמעותו
של האונס הצבאי הסימפטומאטי אינה פחותה. ההימנעות המוחצנת, היחידנית,
הנה תוצר של גבולות חברתיים המובילים ליצירת פרקטיקות ממשמעות שהיחיד
חווה כטבעיות, ככאלו שאינן פרי היווצרות מוסדות וכתוצאה מכך ממשמע את
עצמו. זהו תהליך מניעה מכוון, שלא כמו טיפוס האונס אותו הוא בא למנוע. תהליך
פוליטי הבא לידי ביטוי בגופו של היחיד, הפועל כל הזמן בכדי להתאים אליו. הקושי
לממש אותו גדול, אך הצלחתו בעלת משמעות.
מחקר זה מתמקד במנגנונים המונעים את התרחשותו של אונס צבאי, חושף בפנינו
את הדרך בה נחקקים גבולות חברתיים בתוכי תוכם של היחידים הנמנים על
החברה הישראלית ואת העובדה שהימנעות מאונס צבאי יכולה להגשים את אותן
מטרות פוליטיות שאונס צבאי נועד לממש.

Read More

Test

This is a test from Word 2007.

1
	2
		3
			4
				5
					6
						7

Read More

Games

Read More

Haloscan commenting and trackback have been added to this blog.

Read More